tsniut.co.il

  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.

סיפור אישי של אברך - מפעלי ארגון "נפשנו"

דוא הדפסה PDF

סיפור אישי של אברך - אחד מפעילי ארגון "נפשנו"  את דרכי התורנית התחלתי בישיבת הסדר ברמת גן ופזלתי לא מעט לעבר הישיבות החרדיות, היתה לי הרבה התלבטות וכבר החלטתי להמשיך את דרכי באותה ישיבה ברמת גן אלא שערב אחד הלכתי לבריכה העירונית ברמת עמידר לעשות קצת ספורט ושם פגשתי את ק' אברך בוגר פונוביז' שהלך משום מה גם הוא לבריכה באותו ערב וכך בתוך המים התחלנו לשוחח ודי מהר השיחה עברה לעניינים תורניים וממילא החלטתי לנצל את ההזדמנות וביקשתי מק' ללמוד חברותא ביחד כי באמת נראה היה שיש מה ללמוד ממנו, הוא הסכים ורק אחרי שיצאנו מהבריכה וחזרנו ללבוש הרגיל שלנו  הוא ראה אותי לראשונה עם ג'ינס וכיפה סרוגה והבין שאני לא בדיוק חרדי מבית, הלכנו לבית מדרש באזור ולמדנו ולמדנו ולמדנו ולמעשה קצת שכחנו את עצמנו, אשתו הסתבר אח"כ כבר כ"כ דאגה עד שהזמינה משטרה ודיווחה על נעדר.... אותם הימים היו בין הזמנים של ניסן, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות והתחלנו ללמוד ביחד יום יום, אני הייתי מגיע אליו מקריית אונו ומיד היינו מתיישבים ולומדים במשך שעות ע"ג שעות, ובין לבין גם דיברנו פה ושם על השקפה, וההמשך כבר ממילא מובן, אני כבר לא חזרתי אל ישיבת ההסדר אלא עברתי לישיבה מוכרת למתחזקים בדרום הארץ.  באותה הישיבה הושם דגש חזק במיוחד על התמדה ודקדוק הלכה, ההתייחסות לנושא שמירת ההלכה בלי פשרות היה בולט ואמיתי במיוחד כראוי לכל ירא ה', התפילה היתה חזקה ובאריכות כל נידון הכשרות בואר שם ע"י ראש הישיבה בצורה מאוד מפורטת באחת השיחות בהתבטאותו הנוקבת "התורה ציוותה לאכול כשר ולא ציוותה לאכול דבר שיש לו הכשר" כלומר זה לא משנה אם יש הכשר מ"מ התורה ציוותה את האדם לעשות כל שביכולתו לדעת שמה שהוא מכניס לפה יהיה באמת כשר, ההתייחסות למושג של כולם עושים ככה, והרב הזה אמר ככה וכו' היתה באופן המוכר מגדולי ישראל של כל הדורות שטענות אלו אינן משנות כמעט כלום עד כמה שהדבר נוגע להלכה מהלכות התורה והעיקר הוא הכתוב בשו"ע ובפוסקים, וכך בכל עניין ועניין הלכתי הקו הכללי היה ע"פ רוב להחמיר עד קצה הגבול היותר אפשרי, כמעט בהכל זה היה כך חוץ מבנושא אחד ששם פתאום הכל נראה אחת, פאה נכרית. כאן משום מה הגישה היתה מאוד שונה, בזה אדרבא רבני הישיבה דחפו ועודדו מה שיותר את דרישת הבחורים לכך שהכלה המיועדת תלך בפאה נכרית בדווקא, באופן כללי כל אחד יודע שיש מחלוקת בנידון זה ויש כאלו שאוסרים וזה אפילו בפאות שלפני מאה שנה, ולכן הדבר נראה קצת מוזר שפתאום צוות הישיבה שדרכם בקודש היא להחמיר במה שאפשר נוקט פתאום גישה הפוכה, באופן כללי התחושה היתה סביב הנושא כאילו מעולם לא היה בזה נידון הלכתי משמעותי, ורק כמה שותי"ם נידחים אסרו את הדבר, ובסה"כ הדבר נבדק ונתברר הדק היטב כי אין בזה שום צד איסור כלל וכך בסיוע המושג אמונת חכמים והשאיפה להיות "תלמיד ומקבל" שהיתה חזקה בקרב הבחורים התחושה הזו שפאה זו הדרך לבני תורה חלחלה גם בקרבי. לי עצמי זה לא ממש היה אכפת איך אשתי תלך עם פאה או בלי, אשתי מספרת לי היום שבפגישה ראשונה היא אמרה כי היא מעוניינת במטפחת ואני אמרתי שלפי דעתי זה יותר יפה, אבל יותר מזה אני לא זוכר. מ"מ כמו שכתבתי כבר בפגישה ראשונה עם אשתי היא אמרה כי היא רוצה דווקא מטפחת, ואני הסכמתי לעניין בקל, אך אחרי זמן מה העסק כבר לא היה כ"כ קל, הרב שהדריך אותי בשידוכין החל לדון עם אשתי על הליכה בפאה נכרית, והיא יאמר לזכותה הגדולה עמדה על שלה, אני עצמי לא ממש ידעתי מכל המשא ומתן הזה אלא מתוך סיפוריה של אשתי, היא סיפרה לי שהרב שאל אותה אם היא חושבת שהפאה של אשתו היא לא צנועה (ואשתו כמובן הלכה עם פאה קצרה וקשיחה כמו של פעם) ואשתי ענתה כי  היא לא מסוגלת ללכת עם פאה שכזו, וכך עברו הימים התחתנו, והנושא הזה חזר ועלה, אני עצמי אחרי הרבה זמן של הפנמת אמונת חכמים וקירבה גדולה לצוות הישיבה התחלתי לראות את עקשנותה של אשתי כמין דבר חריג ומשונה, אי כניעה לדעת תורה, וסתם עקשנות חסרת פשר, אבל אחרי הכל הדברים שהיא אמרה בשיחות ביננו עשו להם רושם. הטענות שלה החלו לאט לאט להכנס אל ליבי, הדבר המרכזי שהיא טענה זה שאף אחת לא שומרת על "התקנון" והיא יודעת שאפילו אם היא תתחיל בפאה "כשרה" אח"כ היא תהיה כמו כולם וכמו שאר חברות שלה שהתחילו בסדר ובסוף הפכו להיות "כמו כולם", היא אמרה על הרעיון הזה שלהחמיר את חומרת הזוהר שלא יראו כלל שערות שזה פשוט מגוחך שפתאום הציבור הליטאי "היבש" הפך פתאום להוט כ"כ לענייני קבלה, עוד היא הוסיפה על הטענה שטוענים שהאשה תתקשט עבור בעלה, שלמעשה הנשים מתקשטות בפאות רק כשהם יוצאות מחוץ לבית ובבית הבעל רואה אותם עם איזה סנוד בלוי, היא אמרה שאפילו יבוא אליהו הנביא ויאמר לה שזה צנוע היא לא תאמין לו כי היא יודעת שזה לא צנוע, והאמת היא שטענה זו די הרגיזה אותי כזה חוסר אמונת חכמים, אבל למעשה הרגשתי שהיא צודקת, בתור זוג היינו רגילים להתארח הרבה אצל משפחות חרדיות ולנסות להתחקות אחר אורחות חייהם, ובתור שכאלו שמתי לב שבבתים שהבחורות הרווקות התחתנו והתחילו ללכת עם פאה "צנועה" אני כבר לא הרגשתי כ"כ נח, כאשר אותם בחורות היו רווקות אני בכלל לא הרגשתי שהם קיימות, הם היו נראות כמו צללים כאלו שמשוטטים בבית וצריך לשמור מרחק סביר מהם, אבל אחרי החתונה... זה כבר היה נראה אחרת, כל ההופעה שלהם היתה מצגת של ראווה פאר ויופי, אמנם חשבתי שהכל כשר ומותר אבל הכרתי את עצמי והרגשתי שאני לא יכול להתמשיך לבקר בבתים שכאלו. היתה שיחה אחת שהיתה לי עם אברך אחד שמאוד הערכתי, בוורט שלו סיפרו עליו שהוא מסוגל לשבת על הסטנדר שמונה שעות ברציפות ולעיין בסוגייא, הייתי אוהב לדון איתו בניין השקפה ודרך נכונה בעבודת ה', ובאחת השבתות שנפגשנו דיברנו קצת והוא אמר שעם הזמן אשתי כבר תתרכך ותסכים לעבור לפאה ולהיות "כמו כולם" ומשום מה הדברים עשו אצלי רושם, הרגשתי שקשה לי עם השוני הזה, שיותר מהשוני היתה כאן מעין עדות על עצמנו שאנחנו חריגים משהו, טיפוסים שונים מכולם, וזה לא עשה לי טוב. בינתיים השיחות נמשכו והמטען היה רב, עד שאשתי העלתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה, היא אמרה "קודם תבדוק את הנושא כמו שצריך ואח"כ נקבל החלטה" לפי הנתונים שנמצא. ומה אפשר להגיד, למרות כל הטענות של אמונת חכמים והשקפה נכונה סוף סוף הטענה שלה היתה כ"כ הגיונית וכי למה לא לבדוק טוב את הנושא, למה להסתמך רק על בדלי שמועות ולנסות להבין מלמעלה מה קורה כאן, למה לא לחקור את הנושא כמו כל דבר אחר, הרי הדבר הכי נכון בעבודת ה' הוא לשקול כל צעד וצעד בפלס הנכון הוא אם לאו, ולא להתפעל ממה שכולם עושים, ובאמת בתור מי שהתחנך על בירור הדין הדק היטב בכל עניין ועניין לא יכולתי לסרב להצעה שכזו, כך הרי חונכתי בישיבה, ובאמת כאן התחיל המסע לחקר האמת מאחורי הפאה... בשלב ראשון הרגשתי מאוד מוזר עם עצמי, פתאום הרגשתי שאני ממש נבוך לשאול את הרבנים אותם הכרתי בדבר פשר ההנהגה הזו של פאה נכרית, מה המקור ההלכתי, מדוע ישנה עדיפות כ"כ לפאה על מטפחת בקרב הציבור הליטאי אליו השתייכתי ועוד הרבה שאלות שהציקו לי, הרגשתי מבוכה נוראית לדון בזה, ועצם המבוכה דיברה בקרבי בעד עצמה, למה יש כזו הרגשה לא נעימה לדון בדבר זה, מה שלא נמצא בנידונים אחרים החלוקים בהלכה, אם באמת הכל בסדר גמור אז למה ישנה כזו שתיקה רועמת סביב עניין זה, למה כ"כ הרבה מתיחות קיימת בשיחות בעניין זה, באחת השבתות בביתי התארחה אצלנו בחורה בעלת תשובה שהגדירה את הנושא בצורה מאוד יפה היא אמרה שבכל נושא שהיא רוצה לברר עליו היא מקבלת תשובות ברורות ובהירות הרב מצטט קטעים מהגמרא וראשונים ושאר ספרי מוסר בעניין מנתח את הרעיון עד שהדברים מתיישבים על הלב ואילו כאן בנושא של פאה נכרית פתאום הטענה "אמונת חכמים" תופסת את עיקר המשקל בהסבר התופעה, למה זה ככה, שאלה אותה בחורה, והדברים דיברו בעד עצמם. באחת השבתות התארחנו אצל משפ' בני ברקית שהכרתי, האבא שם תמיד היה מוכר לי כאיש אמת שאינו חושש מאף אדם ודבוק מאוד ביראת ה', אני באותם ימים עדיין חייתי בתחושה כי אשתי היא מחוסרת "השקפה" ליטאית אמיתי בכך שהיא חובשת מטפחת והנה כך באותו ביקור אצל המשפ' הנ"ל הגיעו גם הבת של המשפ' ובעלה, ואותה הבת תושבת קריית ספר חבשה גם היא מטפחת, היא ראתה את אשתי והנ"ל החלו לדבר על ההליכה במטפחת ושיבחו אחת את השניה, היא סיפרה לאשתי שנקודת השבירה שלה בעניין המעבר למטפחת היתה בזמן שבעלה החמיא לה פעם אחת שהשיער שלה יפה "ממש כמו קאסטם"... ואז בשולחן בזמן הסעודה האבא פתח פיו ואמר "אכשר דרא" האמא שאלה מה פשר הדבר והוא ענה לה "תראי את הולכת עם פאה והנה הבת שלך והאורחת הולכות עם מטפחת ברוך ה' אכשר דרא" אני התפעלתי עד עכשיו הייתי בטוח שההידור הוא ללכת בפאה ופתאום אני שומע דברים חדשים. ללא ספק אותו ביקור הותיר בנו רושם אבל המהפך בגישה עוד לא התרחש במלואו, ועדיין תעלומת הפאה לא נחה אצלי ולא הרגשתי רגוע מכל אותם הבנות סותרות שהתעוררו בי. אירוע נוסף שחידד את התמונה היה ביקור אצל תלמיד חכם אחד מירושלים, אברך צעיר אבל גאון בעל שיעור קומה נדיר במיוחד, אני ואשתי היינו רגילים שכל שאלה הלכתית והשקפתית היינו שואלים אותו והוא היה פורס בפנינו את הדברים כשמלה, כלומר קודם היה מבאר את הפסוקים בתנ"ך אשר מהם נלמד הנושא, לאחר מכן היה מפרט את הנידון כיצד הוא מובא בגמרא אח"כ את השיטות בראשונים, השיטות השונות בהלכה והמנהגים בימינו בתוספת תיבול בביאור השקפתי בעניין. אשתו של אותו אברך גם היא החליפה בעבר למטפחת, אבל מעולם לא ידענו מה היה הגורם לכך, וכך בסעודת שבת אצלו שאלתי על דבר הפאה, והוא בניגוד לדרכו בקודש למעט מאוד בדיבור, החל להרחיב מאוד בדבר החשיבות הגדולה של צניעות האשה ושבח האשה ההולכת במטפחת, הוא אמר "אפשר לקנא בך שיש לך אשה צנועה שהולכת עם מטפחת..." ועוד דברים כגון אלו שאין זו דרכו, כמובן שגם שיחה זו עשתה לה הרבה והיה נראה שכבר הדין עם רעייתי בעניין כיסוי הראש העדיף וכבר אין מה לדבר על פאה, אבל בין לבין כבר החלה להתגנב ללבי התמיה מה באמת קורה כאן, מה פשר הסתירות הללו בין שני צדדים כל כך מנוגדים, מצד אחד אני שומע מאנשי מעלה על השבח הגדול של אשה ההולכת דווקא במטפחת ואילו מאידך אני זוכר את דברי רבותי מהישיבה כיצד עמדו בנחישות על החשיבות לפאה ופתאום הדברים שלהם נראו לי יותר ויותר תמוהים. נקודת תפנית נוספת היתה בזמן ששמעתי הקלטה של הגה"צ ר שלום שבדרון שאומר "מי יכול להראות לי שזה פסוק זה פסק הלכה מישהו מדורי דורות עד הדור הזה שיביא לי איזה מישהו למדן שיוציא פסק כזה שמותר ללכת בפאה נכרית ולהראות כמו בחורה..." כאן כבר הבנתי שאין צדק בדברי רבותי, ההבנה הזו הייתה קשה אבל דבריו היו נוקבים וברורים, ובאמת שכל הזמן הזה לא שמעתי אפילו מישהו אחד שביאר את דבריו בצורה הלכתית בהירה רק מלמל כל מיני רעיונות השקפתיים שכל ההבנה מאחוריהם היא שפאה נכרית בודאי זה מותר רק אולי לא הכי לכתחילה וכאן כבר נכנסים שיקולים נוספים של שלום בית ועוד כל מיני טענות כאשר לאט לאט התגברה אצלי השאלה שס"ס אין מדובר כאן בנושא של לכתחילה או דיעבד אלא בנידון של אסור או מותר, ואם כן מה מועילות כל הטענות ההשקפתיות בהם עוטפים את נושא הפאה. בשלב זה כבר היה לי יותר אומץ והתחלתי עכשיו לדון עם כל מיני אברכים שונים שהכרתי בדבר "העדיפות ההשקפתית" בעניין, למדתי אז במיר פרידמן בירושלים ובהסעה לכולל פה ושם ניסיתי לשוחח עם האברכים השונים בנושא, כביכול הייתי מי שמבקש ללמוד מהם על ההשקפה הנכונה, מה שאותם אברכים לא ידעו זה שאני כבר חקרתי במעט את הנושא ורוב הטענות כבר היו מוכרות לי, וכך בשיחה עם אברכים אחד אחרי השני גיליתי קודם כל בורות נוראית לגבי הנושא ומאידך רבים הודו לי בסופו של דבר שלא הוא ולא היא דהיינו האשה לא רוצים שהאשה תלך עם פאה אבל הלחץ החברתי הוא שעוצר בעדם מלעשות את השינוי. בין היתר שמתי לב שרבנים שדברתי איתם ענו לי לא פעם את אותם הדברים בנושא כעין דקלום שכזה שככל הנראה שמעו ממישהו ופשוט ההעבירו הלאה, וכך התמונה החלה להתבהר, ובמיוחד גיליתי תופעה מוזרה שכאשר דנתי עם אברכים למינהם על דבריהם של גדולי ישראל כאלו ואחרים ענו לי הנ"ל בתשובות מאוד תמוהות, הרב הזה הוא ירושלמי, והוא בעל מוסר, והוא אינו מהזרם שלי וכו' כאשר למעשה לא קיבלתי שום התייחסות רצינית לדבריהם של אותם רבנים שהעולה מדבריהם הוא כי לפאות ימינו אין שום היתר.  וכך כיון שמצאתי עצמי בלי שום ביאור מהצד המתיר מה היא הראיה להיתר וכל מה ששמעתי היו רק שיקולים השקפתיים של נוחות ורגיעה ולא להלחיץ את האשה יותר מדאי וכו' החלטתי לבדוק את הנושא בעצמי והתחלתי לפתוח ספרי מפרשים שונים ולנסות ולמצוא ביאור לדבר זה מה ההבנה מאחורי הרעיון שמותר לאשה להראות בדיוק כמו שהתורה אסרה ואף יותר יפה מכך וכל האיסור הוא רק כשהשיער מחובר, פתחתי ספרי ראשונים וספרי מצוות את החינוך הרמב"ם ועוד ולא מצאתי שום ביאור והסבר לדבר כאשר גם על מצוות מובנות ופשוטות כגון גזל וכיבוד הורים יש פירוט רב בספרי המצוות והמפרשים ואילו כאן בדבר שהוא כ"כ מחודש לא מצאתי שום ביאור ופירוט מה גדר האיסור מדאורייתא באופן שיסביר את החילוק בין מחובר לתלוש. עוד אירוע ברצף החוויות שעברתי הוא ביקור אצל משפחה מצויינת שהכרנו אני ואשתי, וכאשר הבנות שלה התחתנו, והבנות שלה היו ועודם כולם איכותיות וצדיקות גדולות מ"מ אחרי החתונה הלכו כולם עם פאות אולי נחשבות צנועות אבל עדיין הם נראות מהממות, וממש לא נראה שהם מותרות לפי דברי הרבנים אותם שמעתי כגון ר' שלום שבדרון המהרי"ל דיסקין השבט הלוי ועוד, אשתי שאלה את אחת הבנות הנשואות איך יתכן שהיא הולכת עם פאה שנראית כמו שיער אז אותה הבת הסבירה לה שהפאה קצת מוגבת בפוני וזה סימן שזה לא שיער (?!) מקרה דומה היה כאשר התארחנו אצל בת של ת"ח גדול מאוד ומוכר מבני ברק ואותה הבת הלכה גם היא בפאה שנראית כמו שיער, אשתי שאלה גם אותה והפעם התשובה היתה עוד יותר מפתיעה, היא פשוט אמרה "מי אמר שאסור שהפאה תראה כמו שיער?" (?!) ופשוט לאט לאט גיליתי יותר ויותר בורות בנושא הזה, ומה שבכלל היה לי מוזר זה שהרי אפילו המתירים מודים שישנם פאות אסורות, ואם כן כמו בכל דבר שיש בו גדרים מה אסור ומה מותר וגדרים אלו נלמדים בעיון ע"י האברכים לדעת איך להנהיג את ביתם פתאום בפאה נכרית מצאתי כי אין שום ספרים עם חקירות הלכתיות המבארות בצורה ברורה ועיונית מה הם הגדרים המותר והאסור ולמעשה הגדרים נקבעים באופן מעורפל ולא ברור ע"י מורות בסמינר שפעמים רבות גם הם חובשות פאה, והדבר תמוה מאוד שכן כל אחד יודע שאסור לנשים לפסוק הלכות ובמיוחד לא בדבר שהם בעצמם נגועות בו ובמיוחד לא בדברים שנוגעים ליסודי הדת ממש, ואילו כאן הנשים פוסקות לכתחילה בדברים שכל בית ישראל תלוי בהם. באותו עניין פתאום גיליתי שהרבה דברים שאשתי ביררה עם כל מיני מורות שלה שהם באמת צדיקות התבררו כטעות מוחלטת בהלכה בדברים שהפוסקים דנו אותם בחומרה רבה, כגון שיחה עם זרים מובא באבן העזר קט"ו ס"ד כי שיחה בטלה של האשה עם זרים היא בגדר עוברת על דת יהודית שזה דבר חמור ביותר, כלומר חז"ל קבעו שאשה שעוברת על דת יהודית מפסידה את הכתובה שלה וברמב"ם משמע כי חז"ל העדיפו שהבעל יגרש את אשתו במקרה כזה שהיא לא מתנהגת בצניעות ואדרבא עם הוא מגרש אותה זה נחשב מצווה עבורו, עד כדי כך הדבר חמור ולמרות הכל רבים אמרו לי בפשטות שהדבר מותר וכך "כולם עושים".... אחרי כל זה הבנתי שלגבי פאה נכרית בפני זרים אין מה לדבר אבל מ"מ הגעתי איכשהו למסקנה שהכי מהודר זה שהאשה תלך עם פאה בתוך הבית, וזה מתוך שיקולים של התקשטות בפני הבעל חומרת הזוהר וכו' ובאמת כך עשינו קנינו פאה צנועה ופשוטה לבית ומידי פעם בשבתות וכו' אשתי היתה הולכת איתה. החיים המשיכו כרגיל ואני התנחמתי במחשבה שבטח יש עומק כלשהו בדברים ולא תמיד אני זוכה לדעת הכל, אבל אז קרה לי מה שקרה להרבה אחרים והשאיר אותי בהלם שממנו היה לי די קשה לצאת, מדובר כמובן בשיחה של הרב אליישיב בבית המדרש תפארת בחורים שם הוא אמר בצורה כ"כ ברורה שלא משתמעת לשני פנים, שכל מה שנחלקו הפוסקים זה רק בפאות של כמו לפני מאה שנה אפילו קצת יותר יפה אבל הפאות של היום זה נראה לגמרי כמו שיער ואין שום נ"מ וכו'.... מה כבר יכול להיות יותר ברור מדברים אלו, חזרתי הביתה מהמכולת אחרי הקניות לשבת שם ראיתי את העיתון "בקהילה" שפרסם את הדברים, ואשתי אמרה לי אל תדאג עוד ידאגו לטייח את זה, אני התעקשתי כי הדברים כ"כ ברורים ואין מה לעשות לצד שכנגד, אבל.... ימים עברו ופתאום התחילו לצאת השמועות לחוץ על כך שאלו שהקרינו את הסרטון של הרב אליישיב למעשה חתכו את ההקלטה ולא השמיעו את כל ההקלטה וכו' וכו'... ומה אפשר להגיד אבל התירוץ כ"כ לא מתיישב על הלב, והרי אילו הרב אליישיב רק היה פולט איזה מילה שהיה משתמע ממנה איכשהו שהכשר כלשהו של בורקסים הוא די רעוע כבר חצי מהציבור היה נמנע מלגעת בהכשר הזה, והנה פתאום דברים כ"כ ברורים כ"כ פשוטים שאפשר בקל לשמוע אותם בטלפון של קול הלשון ולברר ועדיין הציבור מתעלם ועוד בתירוצים כ"כ מוזרים ולא מובנים... בזמן זה כבר האמת התחילה להיות לי ברורה מדאי, לא השקפה ולא עומק בדברים אלא פשוט טמינת הראש באדמה והתעלמות בוטה מהמציאות... אני זוכר שבאותם הימים הציע לי ראש הכולל שלי לייסד ביחד כולל ערב שננהל אותו יחדיו הן מבחינה תקציבית והן מבחינה לימודית, ההצעה היתה מאוד מפתה וכמובן ששמחתי מההצעה כמו שכל אברך צעיר היה שמח, אבל אז התחילה להתגנב לליבי המחשבה, והרי ס"ס מה תהיה התועלת במה שהאברכים ילמדו שם וידקדקו בכל מיני דינים שכמעט אין להם שום נ"מ למעשה כאשר הנשים שלהם יום יום הולכות בצורה פרוצה כנגד כל מוסר והלכה, ואותה מחשבה וכאב על מצב הציבור התחיל להיות חזק אצלי יותר ויותר.... בכל אותם הימים שאשתי היתה הולכת עם פאה בתוך הבית הקפדתי לא לברך כנגדה, כיון שידעתי שיש פוסקים שסוברים שפאה נחשבת כמו שער ממש לעניין ברכות והרי אמרו חז"ל שער באשה ערוה כלומר שאסור לברך כנגד שער האשה וברכה כנגד שער האשה נחשבת לברכה לבטלה וצריך לחזור ולברך, מ"מ חשבתי שכדאי לברר טוב את הנושא ובמיוחד אחרי שהרב אליישיב אמר שפאות של ימינו זה ערוה ממש, ולכן התקשרתי למרא דאתרא של ביתר הגר"ד צבי אורדנטליך שליט"א דיין בבית דינו של הג,ר קרליץ, שאלתי אותו בדבר פאה שנראית כמו שער והוא ענה חד וחלק, "אם זה נראה כמו שער זה שער" כלומר אין שום חילוק, שאלתי אותו האם זה רק לעניין דין של ברכות לבטלה, והוא אמר שאין שום חילוק לשום עניין וזה נחשב כאילו האשה גלויית ראש לחלוטין, הוא אמר שאסור לנו למכור את הפאה וזה איסור גמור ומאוד החמיר בדבר, אשתי שאלה אותו אבל יש הרבה רבנים גדולים שהנשים שלהם הולכות ככה, והוא ענה "אז הם לא רבנים גדולים" היא אמרה אבל כולם הולכות ככה והוא ענה אז הם עושות עברה, אשתי לא ויתרה ואמרה שרצונה כאשה הוא להתקשט בפני בעלה, והוא אמר "אז תלכי עם השער שלך מה את צריכה לשים פאה..." הדברים היו מאוד ברורים, לימים הרב אורדנטלי נאם בעצרת חיזוק לאור האסון שפקד את ביתר ובו נספו ברגע אחד שבעה בני משפחה אחת על שלוש דורותיה ולא הותירו אחריהם שריד ופליט, הרב אמר שם בעצרת, אין לנו מה לחפש הרבה זה הכל בגלל הפאות, פאות ארוכות ופאות שנראות כמו שער את זה אף אחד לא התיר, (בעתון המקומי פרסמו את דבריו אבל השמיטו מה שהוא אמר לגבי הפאות הנראות כמו שער והכניסו רק את דבריו בעניין הפאות הארוכות...) אחרי השיחה עם המרא דאתרא התעוררתי להבנה של עד כמה גדול השקר בנושא, והרי לא היה מדובר ברב ספרדי קיצוני אלא בדיין מוכר אצל הגר"נ קרליץ והוא אמר את דבריו בלי שום הסתייגות כלל, ולכן כיון שכבר חלה אצלי התעוררות בנושא החלטתי לבדוק את נושא העבודה זרה בפאות שתמיד הציק לי, הרי ידעתי כבר מזמן כי הרב המכשיר סובר כי פאות שנראות כמו שער הם איסור גמור, וגם ראיתי בספרו שכתוב כי אסור לסייע במכירת הפצת סירוק וכו' של פאות האסורות ואם כן איך יתכן שבית דינו הוא המסייע הגדול ביותר, וכך החלטתי לפתוח שותי,ם למינהם ולעיין בספרים ולבדוק את הנושא מקרוב, והתוצאה לא איחרה לבוא, עוד באותו הערב ביערתי את הפאה החדשה של אשתי (היא קנתה אותה רק לפני שבועיים שלושה) והפאה של חברה של אשתי שהיא השאירה בעבר בביתנו, אשתי די הופעה מההחלטה אבל אמרתי לה שאם החברה רוצה כסף חזרה אני מוכן לדבר אבל בשום פנים ואופן אינני מוכן להשאיר עבודה זרה בביתנו. וכך שוב ושוב התעוררתי לכאוב את הנושא ושוב העניין נשכח כהרגלו של דבר עד שנסעתי לשבת אוף רוף אצל משפחה בבני ברק, אחרי הרבה זמן שלא הייתי בבני ברק, ובאיזור מגורי (ביתר) בדרך כלל המצב נראה סביר יחסית, אבל פתאום שהגעתי לבני ברק הדברים נראו אחרת, פתאום כמויות עצומות של נשים שהולכות בניגוד מוחלט להלכה, פתאום פגשתי כ"כ הרבה חברים ואנשים שהכרתי והערכתי שגם הם כמו כולם טומנים את הראש באדמה כאילו כלום לא קרה כביכול הכל בסדר ואין שום סרח של בעיה עם הפאות של ימינו, כזו אכזבה היתה לי מאנשים שהערכתי, כזה תסכול, אני זוכר כמה הייתי מעורער בתפילה של שבת, הייתי אמנם מהורהר ושבור, הציבור החרדי שכ"כ הערכתי, שלמדתי להכיר אותו בתור הציבור המובחר עלי אדמות, הציבור שנשאר כשארית הפיה לקידוש ה' בבריאה פתאום נראה... אבל בס"ד גיליתי באותה הזדמנות כי עוד לא אבדה תקוה חלילה, בדרך לסעודת השבת ראיתי בזוית העין את אשתו של אחד האברכים הולכת עם מטפחת, אשתי סיפרה לי כי גם אשת אברך אחר מאותו מעמד גם כן עברה למטפחת, באותם רגעים הבנתי שכנראה לא הכל אבוד חלילה ויש מה לעשות בעניין. בדרשה שהזמינו אותי לדבר על החתן, הראש שלי לא היה במקום, הפרשת שבוע בשבת היתה פ' וישב, ואני מתוך הכאב שלי דיברתי על כך שעם ישראל נקרא בשלושה שמות העם ה"עברי" "ישראל" ו"יהודים" וכל דמות העומדת מאחורי אחד השמות מאופיינת במיוחד בדביקות באמת ולעמוד מולן כל העולם מבלי לעשות יותר מדאי חשבונות, אברהם העברי שעמד מול כולם, יעקב אבינו שידע לחיות מול עשיו ולבן ולהשאר בצדקותו ויהודה שהודה ולא בוש, וסיפרתי גם סיפור על החתן כיצד ידע לעמוד מול לחץ חברתי קטן באיזה עניין, זו היתה התרומה הקטנה שלי לנושא באותה הזדמנות.... בסעודה שניה כבר ישבתי עם האברך השני שאשתו החליפה, שאלתי אותו לפשר העניין והוא סיפר שכל זמן שהם גרו בבני ברק לאשתו לא היה נעים מהמשפחה שלה אבל כשהם עברו לקריית ספר הוא פשוט החליט שכבר אין הצדקה שאשתו שלך עם פאה ופשוט גזר אותה... הוא גם שפך את ליבו על המצב, גם הוא מגיע מבית מסורתי ולא גדל בתוך הציבור החרדי, וגם הוא כמוני הרגיש כ"כ את הכאב הנוראי הזה לראות את הציבור שכ"כ התפעלנו ממנו נמצא בשפל שכזה... אם אני לא טועה באותו שבוע ממש היתה פרסומת בעיתון על כולל חנוכה ללימוד סוגיית פאה נכרית, אשתי ניחשה שאני אשמח ללמוד את הנושא ושמרה לי את המודעה, התקשרתי לטלפון שפורסם שם, ודיברתי עם פעיל נפשנו שהיה ממארגני הכולל הנ"ל, היתה לנו שיחה ארוכה, סיפרתי לו על כל תהליך החקירה שלי בנושא, על הצער שלי ממה שקורה לעם ישראל בעניין, והוא סיפר לי שהוא פעיל בנפשנו "רק" משנה שעברה, הוא עצמו לא יסד את הארגון אבל בשנה שעברה אשתו הציעה לו שילך לכולל חנוכה ללמוד את הסוגייא ומאז... "החיים שלי נהרסו"... כך הוא אמר, אשתו גם לפני כן הלכה עם מטפחת אבל פתאום שהוא ראה את הדברים מבפנים, כיצד הפוסקים דנו בדברים, ועד כמה העניין לא פשוט בכלל, הוא כבר לא יכל שלא לעשות משהו בנידון ולהמשיך עם החיים כרגיל, ומצא את עצמו עושה מה שהוא יכול בין הסדרים כדי לחזק את המצב וכו'.... כיום אני כ"כ מבין את מה שהוא אמר אז, כי כיום גם אני יכול להגיד בדיוק את אותם הדברים, אחרי אותו הכולל "נהרסו לי החיים" פתאום אחרי כמה ימים גילית שהנושא הזה של פאה נכרית שבישיבה ובחברה הוצג בפני כדבר שהוא כ"כ לכתחילה, כהנהגה של בני התורה, כרעיון השקפתי מבריק, הוא למעשה מאוד מאוד לא פשוט מבחינה הלכתית, וזה אני כותב ממש בלשון המעטה. החלטתי שאני רוצה ללמוד את הנושא בעיון כמו שצריך, הודעתי לראש הכולל שלי שאני מסרב להצעה לנהל ביחד מסגרת של כולל ערב, והשקעתי את עיקר כוחתי בלימוד הסוגייא, וככל שלמדתי יותר גיליתי שיותר ויותר דברים שהתחנכתי עליהם בישיבה הם פשוט נראים אחרת בתוך דברי הפוסקים... באותו זמן למדתי בכולל ליוצאי סלבודקה בירושלים, האברכים שם כולם יראים ושלמים מדקדקים קלה כבחמורה, חלק גדול מהכולל הקפידו לקנות רק בשר משחיטות פרטיות, ולייצר יין לבד, וכן שאר הנהגות למינהם, שברוב הציבור לפעמים אפילו לא מודעים אליהם, אבל מאידך דווקא אצל אותם אברכים המציאות הזו שהאשה הולכת עם פאה היתה מציאות פשוטה, ככה כולם התחנכו בדיוק כמוני. בהתחלה חששתי מאוד שידעו מה דעתי בנידון, ידעתי שמן הסתם אני אזכה למבטים של תמיה ואולי קצת בוז, אבל האמת היא שיראת ה' של אותם האברכים הוכיחה את עצמה, והתגובות היו שונות בתכלית, היה גילוי התעניינות, חלק ביקשו מראה מקומות לסוגייא, הנידון הפך לשיחה הקבועה בהפסקות, בלהט אותם הימים החלטתי גם אני להקים מסגרות לימוד כמו אותו כולל של חנוכה, אספתי קצת כסף והצעתי לכל מי שירצה מלגה של כ150 על השתתפות בכולל צהרים ללימוד הסוגייא במשך שבוע, עשיתי טלפונים דיברתי עם עוד אחד ועוד אחד, ביקשתי מחברים שיגיעו, התרוצצתי למצוא מקום לימודים, ובסוף... רק אברך אחד הגיע ללמוד את הסוגייא, רק אברך אחד הגיע אבל בסוף סדרת הלימוד אשתו החליפה למטפחת. היינו באותו זמן חברותא אני ואותו אברך, ואת מראה הפנים שלו בזמן שהגענו לעומק הסוגייא ולביאור הדברים, ברגעים שכבר התברר שההיתר הוא כ"כ לא פשוט (בלשון המעטה) אני זוכר עד היום, וכבר הורגלתי משהו למראה הפנים הזה ממסגרות לימוד נוספות שזכיתי ללמד בהם, פתאום האברך שכבר שנים אשתו הולכת עם פאה, וכבר שנים חי עם תחושה שהדבר פשוט ולכתחילה וזו הדרך המובחרת לבן תורה מתוודעה לחומרת העניין לדברי הפוסקים השונים בנידון, ואז התהליך דומה, אותו אברך מסתגר בעצמו, נהיה שקט מהורהר חסר נינוחות, וכו'... הדבר המדהים בכל הסיפור הזה שאותו אברך אפילו לא סיפר לאשתו כי הוא לומד את הסוגייא, הוא בכלל לא חשב לחזור הביתה ולהנחית עליה את הגזירה החדשה, אלא פשוט רצה לדעת מה האמת, והיתה לו ס"ד ובאותו יום אחרי שהוא כבר הבין את חומרת הדבר אשתו ניגשה אליו ושאלה מה דעתו שהיא תעבור למטפחת.... אותו אברך הפך לתקיף בנושא הזה ודעתו נשמע יותר ויותר בשיחות בהפסקת הצהרים של הכולל. הדיונים בכולל הלכו וגברו והאברכים ביקשו ממני ללכת לשאול את הרבנים איך הם עונים על כל הקושיות שהצגתי בפניהם בעניין ה"היתר" של פאה נכרית, לי לא היה כח לדברים, כבר הכרתי את התשובות לעניין מהעבר, תשובות קצרות לא ענייניות שהעומד מאחוריהם זה מאין הבנה שהדבר הוא כ"כ פשוט ומי שחוקר בעניין הוא לא כ"כ חדור בהשקפה ליטאית ושכל ישר, אבל בכל זאת החבר'ה לחצו ואני יצאתי למסע. ראשונה פגשתי רב אחד שהכרתי מהעבר ונהגתי לשוחח איתו על הא ועל דא בענייני השקפה והנהגה, שאלתי אותו עם הוא יודע עם מי אפשר לדון בנושא, והוא ענה "הבריסקרוב התיר את הפאה" שאלתי אותו "איפה הפסק?" והוא הסתכל עלי כאילו יצאו מפי משפטי כפירה, הוא אמר לי החזו"א התיר, ואני שאלתי "איפה הפסק?, אני רוצה להבין את הרעיון מאחורי ההיתר, ובנתיים אני לא מוצא שום רב שיסביר את הדברים" הוא השיב "אתה גם רוצה שיסבירו לך?!" "כולם הולכים כך" "אשתו של הולכת כך הבת של הולכת כך" ושוב כמו שכתבתי כאילו הדבר כ"כ פשוט וברור, וכך תוך כדי שיחה הוא התחיל להתרחק ממני וללכת לדרכו כבורח מפני חברה רעה ואני נשארתי עם תשובה לאברכים בכולל, "יש לי תשובה" אמרתי כשנכסתי להיכל הכולל בזמן סיום ההפסקה, "נו מה?" שאלו החברה ואני אמרתי שהתשובה היא אותה תשובה כמו שכולם משיבים, אשתו של והבת של וכולם עושים כך, ויש היתר והדבר פשוט וכו' וכו'.... טוב תשאל עוד רב ביקשו החבר'ה מהכולל ולי לא היה כח לזה אבל בכל מקרה ניסיתי בהזדמנות אחרת לגשת לרב אחד שהכרתי וגם איתו שוחחתי לא פעם בענייני הלכה, לא פעם דיברתי איתו בלימוד בכל מיני עניינים, וידעתי שהוא מאוד חביב ואדיב, ניגשתי אליו בביהכנ"ס כלשהו בירושלים, הוא ראה אותי וקם בפני קצת פינה לי מקום לצידו אני התיישבתי ולאט לאט התחלתי לדון בנושא, ולאט לאט פניו השתנו, הוא נהיה יותר ויותר עצבני ולא נינוח, והתחיל לענות שזו סברא פשוטה שלא יתכן שבזמן שהפאה תלויה על הקולב שבקיר היא לא תחשב ערוה ופתאום על הראש שלה היא תחשב לערוה, אני עניתי כי טענה זו לא מובאת כלל בפוסקים ומוכח להדייא שהם דנו בנושא מכיוונים שונים לחלוטין מתוך הגמרא, והקשתי עוד ועוד קושיות, הוא טען א'. ואני טענתי שזה מוכח מדברי הגר"א שלא כן וכן מהריטב"א הרשב"א המאירי וכו'... התנצלתי רבות שאני לא זוכה לרדת לסוף דעתו, ניסיתי כמה שפחות לגרום לו להרגיש לא בנוח אבל למרות הכל לאט משהו השתנה אצלו עד שלבסוף פיו נפתח לרווחה והוא התחיל לפרט את דעתו במשנה תוקף "אין לכם עולם הבא" "הרשעים האלו מנפשנו" "זו הסוגייא שיושבת לך בראש, כזה ראש מלוכלך" "הבעיה היא שאתם לא מקבלים..." ועוד כהנה וכהנה תוכחות כנגדי על שהעזתי לדון איתו בדברים, ועוד בפני אנשים אחרים שישבו באותו בית כנסת, "קיבלתי תשובה ברורה!" אמרתי לאותו ת"ח, "זה פחות או יותר מה שכולם עונים והתמונה מתחילה להתבהר" אמרתי ונפרדתי מהנ"ל לשלום וחזרתי לכולל לספר על המהלך המבריק של אותו רב, ואני לעצמי שלחתי בינתיים מכתב לאותו רב בתוכחה על הדרך בה ראה להשיב לי על שאלה בהלכה, שאלה שאפילו לא זכיתי לשאול, מכתבי זה הוליד אחריו מסכת התכתבות ארוכה ובה ניסיתי לדון עם אותו הרב בנושא, אך שוב ושוב טען לי הלה כי בנותיו של פלוני הולכות ככה, אשתו של פלוני הולכת ככה, ועוד הוסיף כי אני צריך לבקש סליחה מכל הנשים שהולכות עם פאה כי אני חושב שהם לא צנועות ולבסוף כתב לי כי שמע בעבר מאחד מראשי הישיבות שאמר "בתקיפות עצומה" כי ישנו איסור חמור ללמוד את הסוגייא (?!) כי כבר הוברר ללא ספק שאשתו של... ואשתו של הלכו בפ"נ ובודאי היו שומעות לבעליהן אילו היו אוסרים זאת וכו' וכו'... ובקיצור  הבנתי שאין עם מי לדבר, כך נמשכה ההתכתבות כשישה חודשים בערך, ובזמן הזה אני כבר הספקתי ללמוד את הסוגייא עם עוד ועוד אברכים ובחורים ורבנים למינהם, וכל מכתב שקיבלתי ובו תשובות בסגנון של "כולם עושים ככה" רק הבהיר לי יותר את גודל החורבן בדורנו בעניין זה, ורק עורר אותי יותר להבין עד כמה יש צורך בזיכוי הרבים בעניין זה והדבר הוא ממש בגדר שלא תשתכח תורה מישראל חלילה וכמו שכתבתי לאותו ת"ח במכתבי האחרון אליו "וחייב אני לציין כי את הדחיפה הגדולה לעיסוק זה קיבלתי דווקא מהרב עצמו אחרי אותו מפגש בלתי נשכח, דאז עוד הייתי נבוך והיה נראה לי כי יש דבר מה שכדאי ללבן וכאמור ניגשתי אז לרב בתום לב, אך תגובתו ויחסו של הרב לעניין של לימוד דבר מדברי התורה, וחוסר היכולת שלו להסביר את טעמו בהלכה למרות היותו מורה בדבר להיתר השאירה בי רושם חזק ביותר, ומאז נתחזקה בי ההחלטה ללמוד לעצמי וללמד לאחרים סוגייא זו וככתוב "ללמוד ללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה וכו'..." ונאמנים עלי דברי החזו"א אשר בדבריו קשה שלא להבחין עד כמה חרד היה לטענה כי אין ללמוד הלכות אלא מתוך השו"ע ולא ממה שרואים אצל אחרים ואפילו גדולים וטובים, וכל שכן שלא להקיש מהנהגות שנהגו בדור האחד ולהעתיקם לדור שאחריו ועוד בלי שום עיון והתבוננות, ומה מצער לשמוע כי "לזכותו" של אותו צדיק ורעייתו שמציאותם היתה אך ורק מסירות נפש לתורה ולקיומה בכל התנאים והדקדוקים, ולבוא ולהכריז על דבר מה מדיני התורה כי נאסר הוא מהיום והלאה בלימוד..., ומי יודע כמה זעזוע וצער היה לאותו צדיק בשומעו דברים אלו הנאמרים כביכול ל"עילוי נשמתו"... וקשה לי שלא להביע את תמיהתי שאחר כל ההתקשרות ביננו בנידון כאשר רבות תמה עלי הרב שאיני זוכה לרדת לסוף דעתו שלמעשה מעולם לא למד הרב את הסוגייא (עקב דברי ה... לטענתו), כאשר מאידך אני כבר חודשים רבים מברר ומלבן סוגייא זו מהמקורות מהש"ס ראשונים ואחרונים הדק היטב בין עם עצמי ובין עם אחרים ואמנם איני גדול גדול הדור אבל מ"מ אינני ילד בחיידר שעוד לא מבחין בין ימינו לשמאלו והבוז של הרב על קוצר הבנתי בסוגייא כאשר אני עיינתי בדברים ואילו הרב נמנע מכך...  ולא יחשוב הרב שיש בי תרעומת או מטען שלילי כנגדו וכו', שכן למרות כל יחסו המזלזל של הרב כלפי מתחילה ועד סוף עדיין איני יכול להתעלם מגודל הנסיון בו נמצא הרב כעת, ומה שטען הרב בעבר כי כיון שאשתו אינה הולכת עם פאה ממילא נחשב הוא כאינו נגוע, נאלץ אני שלא להסכים עם הדבר שכן מאחר והרב נמצא בחברה כזו שאסור לעיין בסוגייא, וכיון שהרב עצמו סובר שהמוצא צד איסור כלשהו חייב להתרוצץ ולהתנצל בפני כל הנשים הצדקניות וכו', אזי האם אין זה מובן שבאם יתברר לרב ע"י העיון בסוגייא כי יש צד איסור בדבר, שבמקרה כזה יצטרך הרב לתעצומות נפש גדולות ביותר, ופתאום ימצא הרב את עצמו מחוייב להודיע לכל שואליו כי כל מה שהתיר להם פאה נכרית לא היה זה מתוך העיון בסוגייא אלא רק כי חשש לפגיעה באשת החזו"א והח"ח זצ"ל, (שאת הפאות של ימיהם כבר לא ניתן להשיג כיום...) ובכמה הרמות גבה יזכה הרב באם יטען בקרב אנשי שלומו ורבותיו כי הוא סובר לאיסור בנידון דפאה נכרית, ומן הסתם אין זה מן הנמנע שיחשוש הרב שמא את אותו היחס אותו זכיתי לקבל אני מהרב יקבל הרב בעצמו מאחרים באם יעיז לטעון כי ההיתר בנידון אינו כ"כ מבורר, ועוד כהנה וכהנה, וכי אין די בכל זה כדי לגרום לחוסר רצון גדול ביותר מלנסות ולבדוק אולי אולי בכל זאת יש כאן איזה משהו שצריך לברר... (ומאידך פשוט הוא דלפום צערא אגרא, ולא בכדי עמנו נקרא על שם אברהם ה"עברי", ולא בכדי זכה יהודה למלוכה.) ולי בעצמי היו הרבה חששות מהעיסוק בסוגייא עקב לעג החברה...  אך למרות הכל דווקא אהבתי ללמוד על אורחות החזו"א והתבוננות בדבקותו באמת בכל מצב היא שחיזקה אותי, כיצד עמד לו כמעט בודד לחלוטין והיה כמעט כמשוגע מול המוני החרדים שנהו אחר השקר הציוני, וכו'...  דלא שם אל ליבו דבר זולת בקשת האמת ודברי חז"ל ד"אל יבוש מפני המלעיגים, ובכל דור ודור כלל ישראל נמצא בנסיון זה או אחר ובכל נסיון ונסיון נמצאים אנשים גדולים ויקרים ואפילו ת"ח מופלגים גם בצד המוצלח וגם בצד שאח"כ הפך לזכרון עצוב בתולדות עמנו, וכל התנ"ך מלא מזה, ואמרו ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו' וע"פ רוב נהיית ההמון איננה לכיון היותר מוצלח שבין הצדדים, ותפילתי תמידית היא לדבוק באמת, ואפילו יהיה זה במחיר של ספיגת בוז ולעג עדיין כבוד שמיים עדיף, וחיזוק גדול מאוד מוצא אני בדרכי שלי בראותי כי הרב (ועוד פה ושם כאלה אשר מבססים את ההיתר שלהם ע"י "תקיפות עצומה" וכל כה"ג) על כל גדלותו בתורה וביכולת ההסברה שלו לא יכול היה להמנע מתחילה ועד סוף מהטחת ססמאות ותמיהות בלי סוף על שאלותיי, תוך כינויים למינהם כגון "אין לך עולם הבא" ו"רשעים" ו"הבעיה היא שאתם לא מקבלים", ו"כל בר דעת מבין...", ו"ת"ח אמיתיים לא מתנהגים כך", ו"אתה בצד המאוד לא נכון של המתרס", ו"חבל שלא זכית לחושים והרגשים..." ו"בזה נכשל הנסיון לתקשר איתכם הפלא ופלא" וכו' וכו' וכו'... ומבלי שכמעט טרח הרב ללבן ולפרט ולענות על שאלותי אם בכלל, וכמעט זנח הרב לחלוטין את החשש מהונאת דברים והלבנת פנים ואף כי הזהירו על זה ז"ל מאוד ואפילו לדבר מצוה (ואין בי שום קפידא כלל) וכל זה כאשר שוב ושוב טוען אני כי רצוני הוא להבין ולרדת לסוף דעתו של הרב וכמה התנצלתי בפני הרב באותה השיחה (ובכלל) על קוצר הבנתי, וכבר כתבתי כי מכתבי הראשון היה על דרך תוכחה ולתועלת הרב וכדאיתא בתענית כ. במעשה מר"א בר"ש עיי"ש, וגם התנצלותי היתה ע"מ לפתוח לרב פתח ולמנוע מהרב כל מבוכה, (ואם ניחא ליה לרב למשכוני נפשי'ה בהוראת היתר בדבר הלכה בסוגייא שמעולם לא עיין בה, ולסכן עצמו בחשש הונאת דברים, וכל כה"ג לי אין אלא להצטער על הדבר, ואני את שלי עשיתי.) ולמרות הכל לא טרח הרב להסביר לי מה החילוק בין היתר עסקא לבין סוגייא דפאה נכרית זולת ע"י הבעת זעזוע מחוסר היכולת השכלית שלי וכו'... וכ"כ לא הסביר לי הרב מדוע סוגייא של פאות כן נשפטת ע"פ מס' הנשים ההולכות כך ואילו העירוב השכונתי אינו נבדק אלא ע"י השו"ע, וכן התעלם הרב מציטוט דברי גדולי ישראל שפרסתי במכתבי עד כה כאילו כל אלו כלל אינם קיימים, וכן שאר הדברים והשאלות קיבלו כולם יחס זהה ואפילו קצה קצהו של מענה אמיתי עוד אין בנמצא (ובנוסף להרבה טענות ושאלות ששאלתי והרב משום מה התעלם לחלוטין). ואחר כל זה עוד מצפה הרב כי יש בי איזה ה"א כלשהי ש"אמונת חכמים" הכוונה היא לקבל את דברי כל מי שעונה בהלכה באופן שכזה יהיה מי שיהיה?! מאידך אני שאינני גדול דור, ואני סה"כ אברך צעיר בעל תשובה עם חזות ספרדית ושליטתי ההלכתית וכושר הדרשנות שלי אינו משתווה לזה של הרב ואפילו הכי מוצא אני את עצמי שוב ושוב בשיחה עם אברכים ליטאים חרדים מבית ומחוץ ות"ח גדולים יותר או פחות ובמסירת שיעורים ושיחות ובלי שום תוקפנות ובלי הטחת האשמות זלזול או כעס ובלי שום נזיפות כלפי השומעים על קוצר הבנתם שאינם זוכים לרדת לסוף דעתי, ואיומים על כי "הם נמצאים בצד המאוד לא נכון של המתרס והם רשעים עם ראש מלוכלך שאין להם עולם הבא והבעיה היא שאתם לא מקבלים וכו' וכו' "... אלא רק ע"י ביאור עיקרי הסוגייא מהיסוד תוך הצגת דברי הגמרא והפוסקים ותוך מתן תשובות לשאלות, ושוב ושוב זוכה אני להסכמה מצד השומעים ויותר ויותר ציבור יראי ה' מצטרפים לסייע בנידון ולעזור ולהקים עוד מסגרות לימוד ולחזק את שאר הצריכים חיזוק, ואצל רבים הצער על המצב הוא עצום, ופעם אחר פעם מתבשר אני על כאלו שעברו מפאה למטפחת וכן התחזקו בשאר דיני הצניעות... ובאם נזכיר את אותו צדיק החזו"א זי"ע נמצא כי כן היתה דרכו במאבקו מול הבלתי אפשרי שהיה בדורו אם בעניין הציונות ואם בעניין השמיטה וחיזוק לימוד התורה דקדוק ההלכה וכל שאר הדברים,למרות היותו מחוסר כל כוחות גשמיים, בכל זה לא נזקק הוא לשום תקיפות וזלזול ואפילו בהיותו מול בן גוריון ואפילו יכולת לדרוש מול קהל לא היתה בידו, ועם כל זה דבר באמת בלי שום פשרות ואמר את דבריו בהשקט ובנועם והפך את העולם." וכמו שאפשר להבין תוך כדי ההתכתבות הפכתי לפעיל נמרץ בנפשנו, וזכיתי ב"ה למסור שיעורים בעוד ועוד מסגרות לימוד, ולייסד יחד עם חברי הפעילים עוד כוללים ללימוד הסוגיות הנוגעות לצניעות ועוד כנסים ועוד פעילויות שונות והרבה אברכים שנשותיהן הולכות עם פאה נרתמו גם הם לפעילות ואפילו קיבלנו תרומות מפאנית אחד שאמרה שהיא מבינה את גודל החורבן אבל קשה לה לפרוש... ואין לי אלא לקוות שכל אברך ואשת אברך יזכו לתת לנידון זה את הדעת כמו שנותנים לכל נידון תורני אחר ויזכו לכוחות לעמוד מול הסחף שגם כך הולך וקטן ויעשו בס"ד את הצעד המיוחל.  ולבסוף נספר, מה קרה עם אותו אברך שלמדנו ביחד וכו' וכו'.... אז אחרי כחצי שנה של פעילות סיפרתי לו שאני רוצה לעבור דירה לעיר אחרת, הלה שאל ומה יהיה עם הפעילות שלך כאן? ועניתי כי נמצא כבר מישהו שימשיך את העבודה, והוא ענה כי כבר יש לפחות מישהי אחת שהחליפה בזכות הפעילות... וכששאלתי מי? הוא השיב "אשתי"        
עדכון אחרון ( ראשון, 12 יוני 2011 09:38 )  
You are here: Home מאמרים צניעות סיפור אישי של אברך - מפעלי ארגון "נפשנו"